טחנת קמח דגן נ' מוסרי שיווק מזון בע"מ ואח'

פסק דין

א. התביעה

עסקינן בתביעה כספית על סך 472,982 ₪, שעניינה יתרת חוב נטענת בגין אספקת מוצרי קמח. התביעה הוגשה ע"י התובעת, בעלת תחנת הקמח וספקית המוצרים, כנגד החברה לה סופקו המוצרים (להלן: "הנתבעת" או "החברה") וכנגד בעלי החברה ומנהלה, מר מוסרי (להלן: "הנתבע"). ביום 18.6.2007 ניתן פס"ד בהעדר הגנה כנגד החברה וההליך התקיים לגופו בין התובעת לנתבע בלבד.

ב. טענות הצדדים

ב1. טענות התובעת

לטענת התובעת, יש להטיל על הנתבע אחריות אישית לחוב החברה הנתבעת כלפיה. זאת, עקב התנהלותו האישית חסרת תום הלב כמנהל החברה ובעליה.

בהקשר זה, הציגה התובעת טענות שונות הנוגעות למצב החברה ולאופן פעולתו של הנתבע, אשר העיקריות בהן הינן כדלקמן: ספרי החברה מלמדים, כי החברה הייתה מצויה בהפסדים ובקשיים כספיים לאורך מספר שנים עובר לקריסתה; הנתבע פעל באופן חוזר ונשנה להגדלת מסגרות האשראי לחברה מבלי שנפתרה בעיית ההפסדים; הנתבע המשיך ליטול סחורות מהתובעת והסתיר מפניה את מצבה הקשה של החברה ואת הקושי הצפוי בפירעון חובותיה; החברה הינה חברת מעטים משפחתית בבעלות הנתבע, בה הועסקו הנתבע ובני משפחה אחרים ומשכו משכורות באופן סדיר, למרות מצבה הקשה של החברה ועל גבם של הספקים; קריסתה של החברה והפסקת פעולתה תוזמנו היטב על ידי הנתבע, אשר עד הרגע האחרון ממש רכש מהתובעת את מוצריה, החיוניים לפעילות החברה, על מנת למוכרם ללקוחותיו ולשלם בתקבולי המכירות הללו משכורות לבני המשפחה וחובות לנושים מועדפים או לנושים כלפיהם היו לנתבע ערבויות אישיות; לא רק שהנתבע, בניגוד לטענתו, לא הזמין את התובעת מיוזמתו ליטול סחורותיה בגינן לא קיבלה תשלום, אלא שהוא אף מסר לה, ערב הקריסה, סדרת שיקים אשר היו אמורים להוות תשלום עבור החוב הפתוח, למרות שברור היה לו, כי השיקים לא יכובדו על ידי הבנק.

במישור המשפטי טוענת התובעת, כי יש בדפוס הפעולה הנ"ל של הנתבע כדי ללמד על התנהלות חסרת תום לב באופן קיצוני, העולה כדי גיבוש יסודותיה של עוולת התרמית והמצדיקה הרמת מסך והטלת חיוב אישי על הנתבע בגין חובות החברה כלפי התובעת ואף הטלת חיוב מכוח דיני הנזיקין או מכוח חיוב חוזי בגין חוסר תום לב במו"מ.

ב2. טענות הנתבע

לטענת הנתבע, מעבר להעדר כל התחייבות אישית ישירה שלו מול התובעת ביחס לחוב החברה, הרי שאף אין כל בסיס להטיל עליו אחריות אישית לחובות החברה. טענותיו העיקריות בעניין זה הינן כדלקמן: פעילותו בתקופה הנדונה כבעלים וכמנהל החברה נועדה לנסות לעבור את תקופת המשבר בה היה עסקו הוותיק מצוי עקב חובות בלתי משולמים בהיקף גדול של לקוחות החברה ומתוך אמונה בתום לב, כי החברה תשרוד אף את המשבר הנדון, כשם ששרדה קשיים כספיים בעבר; הנתבע לא צפה כי הבנקים בהם התנהלו חשבונות החברה יסגרו הפעם סופית את ברז האשראי לחברה ויחדלו מלכבד שיקים שלה; כאשר הודיע אחד הבנקים, כי אינו נכון להמתין עוד וכי הוא עומד להחזיר שיקים של החברה, הפסיק הנתבע מיידית את פעילות החברה והזמין את הספקים ליטול את סחורותיהם הנותרות בחזרה על מנת לצמצם את נזקיהם; בניגוד לטענת התובעת כי התנהלות הנתבע מלמדת על מהלך מגמתי ומתוכנן שיגרום לקריסת החברה והפסקת פעילותה, הרי שהתנהלותו מול התובעת עובר לקריסת החברה מלמדת דווקא על תום ליבו ועל ניהול עסקים כן ואמיתי מצידו; אינדיקציות להתנהלות תמת לב זו מצד הנתבע ניתן למצוא בכך, שהיקף הזמנות הסחורה הקבוע נשמר ולא הוגדל, הנתבע התמקח על מחיר הקמח וביקש להפחיתו בכמה אגורות לקילוגרם, והשיקים הנדונים נמסרו אף הם לתובעת במסגרת רוטינת תשלומים אשר הייתה נהוגה מול התובעת לאורך שנים, מבלי לדעת שהפעם לא יכובדו ע"י הבנק; הנתבע עצמו לא קיבל כל מוצרים כספים או טובות הנאה כלשהן מהחברה וקריסתה פגעה בו קשות באופן אישי, נוכח קיומן של ערבויות אישיות כלפי ספקים שונים ובשל הזרמת כספים פרטיים לחברה, עובר לקריסתה, בניסיון להצילה.

במישור המשפטי מצביע הנתבע על כך, שגם כאשר שיקול דעתו של בעל מניות או מנהל בחברה, ביחס לפעולות או החלטות שקיבל עובר לקריסת החברה, מתגלה בדיעבד כשיקול דעת שגוי, לא די בכך בכדי להטיל עליו אחריות אישית לחובות החברה, למרות קריסת החברה, כל עוד פעל בתום לב ובהגינות.

יצוין, כי טענת הקיזוז ביחס לגובה החוב נזנחה על ידי הנתבע בסיכומיו.

ג. דיון

אין חולק, כי החייבת הישירה בגין החוב הנתבע הינה החברה הנתבעת לה סיפקה התובעת את מוצריה. ליבה של המחלוקת בין הצדדים נוגע כאמור לעיל, לשאלה האם קיים במקרה דנן בסיס, עובדתי ומשפטי, לחייב את הנתבע באופן אישי בחובה של הנתבעת כלפי התובעת. לשאלה זו משמעות מעשית ברורה, היות ואמנם ניתן בתיק זה פסק דין בהעדר הגנה כנגד החברה, אך היא אינה פעילה ואינה מסוגלת לפרוע חובותיה.

נבחן תחילה את המסגרת המשפטית לדיון ואת המקורות האפשריים להטלת אחריות אישית במקרה דנן.

ג1. המסגרת המשפטית

נקודת המוצא לדיון הינה עובדת היותה של החברה, החייבת הישירה, אישיות משפטית עצמאית, הנפרדת מזו של בעלי המניות בה. ככזאת, החברה הינה תאגיד המשמש מושא ישיר לזכויות ולחובות בתחומי המשפט השונים וכשירה לתבוע ולהיתבע עבור עצמה.

[ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661 (להלן: "צוק אור"), סע' 17 לפסק הדין].

חרף קיומו של "מסך" זה, המפריד, במישור הכשירות והאחריות המשפטית, בין החברה לבין בעלי מניותיה, הרי שעל פי הדין וההלכה הפסוקה, רשאי בית המשפט במקרים מסוימים להטיל אחריות אישית על בעלי המניות בגין חובות התאגיד.

מסלול אחד להטלת אחריות אישית על בעל מניות הינו על פי דוקטרינת הרמת מסך. סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") מסדיר נושא זה וקובע כדלקמן (ההדגשות כאן, ובציטוטים להלן, הוספו – ש.ג.א):